בכל אופן, רק שתדעו, החלטתי יותר להמשיך את "עיר הלהבות" ולהתמקד בו, כי יש לי סוף מדהים ולחלוטין בלתי צפוי!
וזהו...נראה לי.
והרי לפרק שלכם.
מהפרק הקודם-
אליאנה:
אני רוצה לצעוק, אבל המילים נתקעות בגרוני לצד הדמעות, כשאני רואה את שפתיהם נפגשות ומרגישה את הכאב מחלחל לתוכי ובאותו רגע אני יודעת. איבדתי אותו. לתמיד.
וזהו...נראה לי.
והרי לפרק שלכם.
מהפרק הקודם-
אליאנה:
אני רוצה לצעוק, אבל המילים נתקעות בגרוני לצד הדמעות, כשאני רואה את שפתיהם נפגשות ומרגישה את הכאב מחלחל לתוכי ובאותו רגע אני יודעת. איבדתי אותו. לתמיד.
עיר הלהבות| פרק 17
-קנאה לעומת נקמה-
אליאנה:
חלף שבוע עייף. שבוע שבו נקבע סדר היום החדש שלי כיביכול ועליו היו מחלוקות רבות, רובן היו שלי. רציתי זמן, רציתי מרחב, אבל עם כל הלחץ הזה באמת שלא הייתה לי אפילו דקה פנויה לחשוב. הכל עבר מהר מידי. חלק מידי. בר טענה שאְתן בוודאי לא יתקיף בקרוב כי הוא אמר משהו על חיפוש לוחמת כל שהיא, וסמנ'תה חיזקה את דבריה כי הזקן מהים עדיין לא הגיע, כמשוער. לכן היה לי זמן להתאמן.
סמנ'תה אמרה שהיא תלמד אותי סטרייפס, אבל חלף שבוע שלם בלי שעשינו שום דבר בקשר לנידון. לא שהתלוננתי. שנאתי את הכשפות הזאת. 'כשפות הבוגדים' הייתי קוראת לה. גם סמנ'תה הייתה משתתפת בקללות הנמרצות שלי על סטרייפס. אבל רוב הקללות שלי בכלל לא היו בכיוון של סטרייפס. נכון, שנאתי את זה והכל, אבל הקללות האלה היו מופנות כלפי מישהי שמחשבות צורבות וכואבות מילאו את ראשי בעיקבותה. בר.
שבוע שלם נאלצתי לצפות בזוגיות המבחילה שלהם. שבוע שלם בו עקבתי אחריהם בלהט, נמלטת ומכסה את עניי ברגעים הקשים ומרגישה את גרוני מתכווץ כמו כל פעם שאני מתוסכלת או נסערת.
"לאנס?" אצבעות טופפו על כתפיי במשך עשר דקות עד שהתנערתי מהמחשבות. קבוצת שער אדמונית של צמה דיגדגה את אפי, ורק אז נוכחתי לדעת שאני יושבת ליד סמנ'תה. "כבר רבע שעה שלא אמרת משהו. זה בגלל הגועל?" שואלת סמנ'תה בלי שמץ של ציניות.
אני נאנחת בכבדות, ולפתע סמנ'תה פולטת בשקט "את אוהבת אותו"
אני בוהה בה במבט אטום ומשתדלת להעלים את ההפתעה שנראת על פניי. "את מי?" אני שואלת באדישות ומנסה להסוות את הרעד שהתווסף לקולי.
היא נועצת בי מבט ישיר, כמעט חודרני. כאילו אין שום דבר חוץ מימני ומימנה. ניביה החדים כבר עמדו על שפתיה ולשונה חרכה אותם. "אני באמת צריכה להגיד את השם בקול? את שוכחת עם מי את מדברת...ולקנאה שלך יש ריח שמשגע אותי" היא נאנחת "לפעמים זה קשה להיות ערפדית"
אני מופתעת מהישירות והכנות שלה הרבה משאני מופתעת מהגילוי שלה. בדרך כלל כשסיפרתי לה דברים סתמיים היא הייתה שותקת, ונראתה כאילו היא מלאת זיכרונות ודעות, אך מעולם לא אמרה אותם בקול.
"צודקת או לא?" היא שואלת ואני מהנהנת ללא מילים ומשעינה את ראשי על גזע העץ. הניבים של סמנ'תה נעלמים ובעניה נראה לרגע הבזק של כאב. "זה קרה גם לי"
הרמתי אליה מבט שואל. בעניה נראה מבט אטום ומלא כאב, כמעט ריקני והיא דיברה בקול חרשי ומלא עצב, כאילו לעצמה. "הוא היה כל כך יפה...וממין אנושי. הוא כמובן לא ראה אותי כי הייתי במחוז הערפילים שלי. עקבתי אחריו כששהה בקרחת היער הזו שהיא ביתי, שמעתי את צלילי החליל העדינים שלו מבקעים את מעטפת הדממה ואת הצלילים שיוצאים מפיו במנגינה שלא נגמרת. לפעמים היה נדמה לי שהוא רואה אותי, כי כששר בהה לכיוון גזע העץ הגבוה והחלק, שעליו עמדתי תמיד. כאילו הייתה בנינו הבנה מעבר למילים. אפילו שלרגשות שלו היה ריח כל כך חזק וחריף, אף פעם לא יצאו הניבים שלי ואף פעם לא חשבתי על לקחת אותם מימנו" חשבתי שהיא עומדת לבכות, אבל היא לא עשתה זאת. סמנ'תה נטלה עלה שנפל על הקרקע ורמסה אותו כשהיא ממשיכה "אבל לצערי, לא הייתי היחידה שמה את עיניה עליו" כאן קולה נמלא כעס "הייתה נערה שאהבה לטייל כאן ולשבת. אֶן קראו לה. ויום אחד הם נפגשו...ואותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי שהם יהיו ביחד. ולא טעיתי" היא בועטת אבן חלקה, כמעט מושלמת הרחק והיא נוחתת בתוך שיח עבות. "אז פשוט יום אחד לא יכולתי לשאת את זה יותר...והרגתי אותה" לשונה חרכה את ניביה בשנית. "זאת הייתה סעודה מדהימה, אני חייבת להגיד, אבל במהלכה ידעתי שהוא ירגיש אובדן וכאב כל כך גדול, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, שיהיה לו רע. בגללי. אז הרגתי גם אותו" היא נשאה את מבטה אל השמים, שהחלו להיצבע בגוונים מרהיבים של סגול וכתום. "ועכשיו הוא איתה. הם מאושרים. הם ביחד" כאן קולה נשבר, אך למרות הכל לא זלגו דמעות מעניה.
הנחתי את ידי על כתפה, מרגישה את גודל האובדן ואת החור שבלב שלה. בני הגזע של סמנ'תה לא יכלו להרגיש כמעט, בטח שלא לבכות. אם כך, מדוע נצצו ענייה ונרטבו לחייה?
וכשהירח האיר מעל התרוממה סמנ'תה ממקומה וניצבה מולי. "בואי לאנס. מתחילים באימון"
חפירות-
עוד כמה פרקים שנועדו למתוח את פירקי הזמן..עד פרק עשרים על בטוח יתחיל הקרב. אימון הסטרייפס בפרק הבא! לא כדאי לפספס...
מצפה לשמוע את דעתכם.
הפרקים הבאים יהיו מנקודת המבט של אליאנה..(לרוב). אני פשוט מתה עליה! ;) אתם לא יכולים להאשים אותי. היא מייצגת אותי...כמעט. נראה לי שאני טיפה יותר דומה לסמנ'תה..לא יודעת, תשפטו אתם. -קנאה לעומת נקמה-
אליאנה:
חלף שבוע עייף. שבוע שבו נקבע סדר היום החדש שלי כיביכול ועליו היו מחלוקות רבות, רובן היו שלי. רציתי זמן, רציתי מרחב, אבל עם כל הלחץ הזה באמת שלא הייתה לי אפילו דקה פנויה לחשוב. הכל עבר מהר מידי. חלק מידי. בר טענה שאְתן בוודאי לא יתקיף בקרוב כי הוא אמר משהו על חיפוש לוחמת כל שהיא, וסמנ'תה חיזקה את דבריה כי הזקן מהים עדיין לא הגיע, כמשוער. לכן היה לי זמן להתאמן.
סמנ'תה אמרה שהיא תלמד אותי סטרייפס, אבל חלף שבוע שלם בלי שעשינו שום דבר בקשר לנידון. לא שהתלוננתי. שנאתי את הכשפות הזאת. 'כשפות הבוגדים' הייתי קוראת לה. גם סמנ'תה הייתה משתתפת בקללות הנמרצות שלי על סטרייפס. אבל רוב הקללות שלי בכלל לא היו בכיוון של סטרייפס. נכון, שנאתי את זה והכל, אבל הקללות האלה היו מופנות כלפי מישהי שמחשבות צורבות וכואבות מילאו את ראשי בעיקבותה. בר.
שבוע שלם נאלצתי לצפות בזוגיות המבחילה שלהם. שבוע שלם בו עקבתי אחריהם בלהט, נמלטת ומכסה את עניי ברגעים הקשים ומרגישה את גרוני מתכווץ כמו כל פעם שאני מתוסכלת או נסערת.
"לאנס?" אצבעות טופפו על כתפיי במשך עשר דקות עד שהתנערתי מהמחשבות. קבוצת שער אדמונית של צמה דיגדגה את אפי, ורק אז נוכחתי לדעת שאני יושבת ליד סמנ'תה. "כבר רבע שעה שלא אמרת משהו. זה בגלל הגועל?" שואלת סמנ'תה בלי שמץ של ציניות.
אני נאנחת בכבדות, ולפתע סמנ'תה פולטת בשקט "את אוהבת אותו"
אני בוהה בה במבט אטום ומשתדלת להעלים את ההפתעה שנראת על פניי. "את מי?" אני שואלת באדישות ומנסה להסוות את הרעד שהתווסף לקולי.
היא נועצת בי מבט ישיר, כמעט חודרני. כאילו אין שום דבר חוץ מימני ומימנה. ניביה החדים כבר עמדו על שפתיה ולשונה חרכה אותם. "אני באמת צריכה להגיד את השם בקול? את שוכחת עם מי את מדברת...ולקנאה שלך יש ריח שמשגע אותי" היא נאנחת "לפעמים זה קשה להיות ערפדית"
אני מופתעת מהישירות והכנות שלה הרבה משאני מופתעת מהגילוי שלה. בדרך כלל כשסיפרתי לה דברים סתמיים היא הייתה שותקת, ונראתה כאילו היא מלאת זיכרונות ודעות, אך מעולם לא אמרה אותם בקול.
"צודקת או לא?" היא שואלת ואני מהנהנת ללא מילים ומשעינה את ראשי על גזע העץ. הניבים של סמנ'תה נעלמים ובעניה נראה לרגע הבזק של כאב. "זה קרה גם לי"
הרמתי אליה מבט שואל. בעניה נראה מבט אטום ומלא כאב, כמעט ריקני והיא דיברה בקול חרשי ומלא עצב, כאילו לעצמה. "הוא היה כל כך יפה...וממין אנושי. הוא כמובן לא ראה אותי כי הייתי במחוז הערפילים שלי. עקבתי אחריו כששהה בקרחת היער הזו שהיא ביתי, שמעתי את צלילי החליל העדינים שלו מבקעים את מעטפת הדממה ואת הצלילים שיוצאים מפיו במנגינה שלא נגמרת. לפעמים היה נדמה לי שהוא רואה אותי, כי כששר בהה לכיוון גזע העץ הגבוה והחלק, שעליו עמדתי תמיד. כאילו הייתה בנינו הבנה מעבר למילים. אפילו שלרגשות שלו היה ריח כל כך חזק וחריף, אף פעם לא יצאו הניבים שלי ואף פעם לא חשבתי על לקחת אותם מימנו" חשבתי שהיא עומדת לבכות, אבל היא לא עשתה זאת. סמנ'תה נטלה עלה שנפל על הקרקע ורמסה אותו כשהיא ממשיכה "אבל לצערי, לא הייתי היחידה שמה את עיניה עליו" כאן קולה נמלא כעס "הייתה נערה שאהבה לטייל כאן ולשבת. אֶן קראו לה. ויום אחד הם נפגשו...ואותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי שהם יהיו ביחד. ולא טעיתי" היא בועטת אבן חלקה, כמעט מושלמת הרחק והיא נוחתת בתוך שיח עבות. "אז פשוט יום אחד לא יכולתי לשאת את זה יותר...והרגתי אותה" לשונה חרכה את ניביה בשנית. "זאת הייתה סעודה מדהימה, אני חייבת להגיד, אבל במהלכה ידעתי שהוא ירגיש אובדן וכאב כל כך גדול, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, שיהיה לו רע. בגללי. אז הרגתי גם אותו" היא נשאה את מבטה אל השמים, שהחלו להיצבע בגוונים מרהיבים של סגול וכתום. "ועכשיו הוא איתה. הם מאושרים. הם ביחד" כאן קולה נשבר, אך למרות הכל לא זלגו דמעות מעניה.
הנחתי את ידי על כתפה, מרגישה את גודל האובדן ואת החור שבלב שלה. בני הגזע של סמנ'תה לא יכלו להרגיש כמעט, בטח שלא לבכות. אם כך, מדוע נצצו ענייה ונרטבו לחייה?
וכשהירח האיר מעל התרוממה סמנ'תה ממקומה וניצבה מולי. "בואי לאנס. מתחילים באימון"
חפירות-
עוד כמה פרקים שנועדו למתוח את פירקי הזמן..עד פרק עשרים על בטוח יתחיל הקרב. אימון הסטרייפס בפרק הבא! לא כדאי לפספס...
מצפה לשמוע את דעתכם.
בכל אופן, רק שתדעו, החלטתי יותר להמשיך את "עיר הלהבות" ולהתמקד בו, כי יש לי סוף מדהים ולחלוטין בלתי צפוי!
וזהו...נראה לי.
והרי לפרק שלכם.
מהפרק הקודם-
אליאנה:
אני רוצה לצעוק, אבל המילים נתקעות בגרוני לצד הדמעות, כשאני רואה את שפתיהם נפגשות ומרגישה את הכאב מחלחל לתוכי ובאותו רגע אני יודעת. איבדתי אותו. לתמיד.
וזהו...נראה לי.
והרי לפרק שלכם.
מהפרק הקודם-
אליאנה:
אני רוצה לצעוק, אבל המילים נתקעות בגרוני לצד הדמעות, כשאני רואה את שפתיהם נפגשות ומרגישה את הכאב מחלחל לתוכי ובאותו רגע אני יודעת. איבדתי אותו. לתמיד.
עיר הלהבות| פרק 17
-קנאה לעומת נקמה-
אליאנה:
חלף שבוע עייף. שבוע שבו נקבע סדר היום החדש שלי כיביכול ועליו היו מחלוקות רבות, רובן היו שלי. רציתי זמן, רציתי מרחב, אבל עם כל הלחץ הזה באמת שלא הייתה לי אפילו דקה פנויה לחשוב. הכל עבר מהר מידי. חלק מידי. בר טענה שאְתן בוודאי לא יתקיף בקרוב כי הוא אמר משהו על חיפוש לוחמת כל שהיא, וסמנ'תה חיזקה את דבריה כי הזקן מהים עדיין לא הגיע, כמשוער. לכן היה לי זמן להתאמן.
סמנ'תה אמרה שהיא תלמד אותי סטרייפס, אבל חלף שבוע שלם בלי שעשינו שום דבר בקשר לנידון. לא שהתלוננתי. שנאתי את הכשפות הזאת. 'כשפות הבוגדים' הייתי קוראת לה. גם סמנ'תה הייתה משתתפת בקללות הנמרצות שלי על סטרייפס. אבל רוב הקללות שלי בכלל לא היו בכיוון של סטרייפס. נכון, שנאתי את זה והכל, אבל הקללות האלה היו מופנות כלפי מישהי שמחשבות צורבות וכואבות מילאו את ראשי בעיקבותה. בר.
שבוע שלם נאלצתי לצפות בזוגיות המבחילה שלהם. שבוע שלם בו עקבתי אחריהם בלהט, נמלטת ומכסה את עניי ברגעים הקשים ומרגישה את גרוני מתכווץ כמו כל פעם שאני מתוסכלת או נסערת.
"לאנס?" אצבעות טופפו על כתפיי במשך עשר דקות עד שהתנערתי מהמחשבות. קבוצת שער אדמונית של צמה דיגדגה את אפי, ורק אז נוכחתי לדעת שאני יושבת ליד סמנ'תה. "כבר רבע שעה שלא אמרת משהו. זה בגלל הגועל?" שואלת סמנ'תה בלי שמץ של ציניות.
אני נאנחת בכבדות, ולפתע סמנ'תה פולטת בשקט "את אוהבת אותו"
אני בוהה בה במבט אטום ומשתדלת להעלים את ההפתעה שנראת על פניי. "את מי?" אני שואלת באדישות ומנסה להסוות את הרעד שהתווסף לקולי.
היא נועצת בי מבט ישיר, כמעט חודרני. כאילו אין שום דבר חוץ מימני ומימנה. ניביה החדים כבר עמדו על שפתיה ולשונה חרכה אותם. "אני באמת צריכה להגיד את השם בקול? את שוכחת עם מי את מדברת...ולקנאה שלך יש ריח שמשגע אותי" היא נאנחת "לפעמים זה קשה להיות ערפדית"
אני מופתעת מהישירות והכנות שלה הרבה משאני מופתעת מהגילוי שלה. בדרך כלל כשסיפרתי לה דברים סתמיים היא הייתה שותקת, ונראתה כאילו היא מלאת זיכרונות ודעות, אך מעולם לא אמרה אותם בקול.
"צודקת או לא?" היא שואלת ואני מהנהנת ללא מילים ומשעינה את ראשי על גזע העץ. הניבים של סמנ'תה נעלמים ובעניה נראה לרגע הבזק של כאב. "זה קרה גם לי"
הרמתי אליה מבט שואל. בעניה נראה מבט אטום ומלא כאב, כמעט ריקני והיא דיברה בקול חרשי ומלא עצב, כאילו לעצמה. "הוא היה כל כך יפה...וממין אנושי. הוא כמובן לא ראה אותי כי הייתי במחוז הערפילים שלי. עקבתי אחריו כששהה בקרחת היער הזו שהיא ביתי, שמעתי את צלילי החליל העדינים שלו מבקעים את מעטפת הדממה ואת הצלילים שיוצאים מפיו במנגינה שלא נגמרת. לפעמים היה נדמה לי שהוא רואה אותי, כי כששר בהה לכיוון גזע העץ הגבוה והחלק, שעליו עמדתי תמיד. כאילו הייתה בנינו הבנה מעבר למילים. אפילו שלרגשות שלו היה ריח כל כך חזק וחריף, אף פעם לא יצאו הניבים שלי ואף פעם לא חשבתי על לקחת אותם מימנו" חשבתי שהיא עומדת לבכות, אבל היא לא עשתה זאת. סמנ'תה נטלה עלה שנפל על הקרקע ורמסה אותו כשהיא ממשיכה "אבל לצערי, לא הייתי היחידה שמה את עיניה עליו" כאן קולה נמלא כעס "הייתה נערה שאהבה לטייל כאן ולשבת. אֶן קראו לה. ויום אחד הם נפגשו...ואותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי שהם יהיו ביחד. ולא טעיתי" היא בועטת אבן חלקה, כמעט מושלמת הרחק והיא נוחתת בתוך שיח עבות. "אז פשוט יום אחד לא יכולתי לשאת את זה יותר...והרגתי אותה" לשונה חרכה את ניביה בשנית. "זאת הייתה סעודה מדהימה, אני חייבת להגיד, אבל במהלכה ידעתי שהוא ירגיש אובדן וכאב כל כך גדול, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, שיהיה לו רע. בגללי. אז הרגתי גם אותו" היא נשאה את מבטה אל השמים, שהחלו להיצבע בגוונים מרהיבים של סגול וכתום. "ועכשיו הוא איתה. הם מאושרים. הם ביחד" כאן קולה נשבר, אך למרות הכל לא זלגו דמעות מעניה.
הנחתי את ידי על כתפה, מרגישה את גודל האובדן ואת החור שבלב שלה. בני הגזע של סמנ'תה לא יכלו להרגיש כמעט, בטח שלא לבכות. אם כך, מדוע נצצו ענייה ונרטבו לחייה?
וכשהירח האיר מעל התרוממה סמנ'תה ממקומה וניצבה מולי. "בואי לאנס. מתחילים באימון"
חפירות-
עוד כמה פרקים שנועדו למתוח את פירקי הזמן..עד פרק עשרים על בטוח יתחיל הקרב. אימון הסטרייפס בפרק הבא! לא כדאי לפספס...
מצפה לשמוע את דעתכם.
-קנאה לעומת נקמה-
אליאנה:
חלף שבוע עייף. שבוע שבו נקבע סדר היום החדש שלי כיביכול ועליו היו מחלוקות רבות, רובן היו שלי. רציתי זמן, רציתי מרחב, אבל עם כל הלחץ הזה באמת שלא הייתה לי אפילו דקה פנויה לחשוב. הכל עבר מהר מידי. חלק מידי. בר טענה שאְתן בוודאי לא יתקיף בקרוב כי הוא אמר משהו על חיפוש לוחמת כל שהיא, וסמנ'תה חיזקה את דבריה כי הזקן מהים עדיין לא הגיע, כמשוער. לכן היה לי זמן להתאמן.
סמנ'תה אמרה שהיא תלמד אותי סטרייפס, אבל חלף שבוע שלם בלי שעשינו שום דבר בקשר לנידון. לא שהתלוננתי. שנאתי את הכשפות הזאת. 'כשפות הבוגדים' הייתי קוראת לה. גם סמנ'תה הייתה משתתפת בקללות הנמרצות שלי על סטרייפס. אבל רוב הקללות שלי בכלל לא היו בכיוון של סטרייפס. נכון, שנאתי את זה והכל, אבל הקללות האלה היו מופנות כלפי מישהי שמחשבות צורבות וכואבות מילאו את ראשי בעיקבותה. בר.
שבוע שלם נאלצתי לצפות בזוגיות המבחילה שלהם. שבוע שלם בו עקבתי אחריהם בלהט, נמלטת ומכסה את עניי ברגעים הקשים ומרגישה את גרוני מתכווץ כמו כל פעם שאני מתוסכלת או נסערת.
"לאנס?" אצבעות טופפו על כתפיי במשך עשר דקות עד שהתנערתי מהמחשבות. קבוצת שער אדמונית של צמה דיגדגה את אפי, ורק אז נוכחתי לדעת שאני יושבת ליד סמנ'תה. "כבר רבע שעה שלא אמרת משהו. זה בגלל הגועל?" שואלת סמנ'תה בלי שמץ של ציניות.
אני נאנחת בכבדות, ולפתע סמנ'תה פולטת בשקט "את אוהבת אותו"
אני בוהה בה במבט אטום ומשתדלת להעלים את ההפתעה שנראת על פניי. "את מי?" אני שואלת באדישות ומנסה להסוות את הרעד שהתווסף לקולי.
היא נועצת בי מבט ישיר, כמעט חודרני. כאילו אין שום דבר חוץ מימני ומימנה. ניביה החדים כבר עמדו על שפתיה ולשונה חרכה אותם. "אני באמת צריכה להגיד את השם בקול? את שוכחת עם מי את מדברת...ולקנאה שלך יש ריח שמשגע אותי" היא נאנחת "לפעמים זה קשה להיות ערפדית"
אני מופתעת מהישירות והכנות שלה הרבה משאני מופתעת מהגילוי שלה. בדרך כלל כשסיפרתי לה דברים סתמיים היא הייתה שותקת, ונראתה כאילו היא מלאת זיכרונות ודעות, אך מעולם לא אמרה אותם בקול.
"צודקת או לא?" היא שואלת ואני מהנהנת ללא מילים ומשעינה את ראשי על גזע העץ. הניבים של סמנ'תה נעלמים ובעניה נראה לרגע הבזק של כאב. "זה קרה גם לי"
הרמתי אליה מבט שואל. בעניה נראה מבט אטום ומלא כאב, כמעט ריקני והיא דיברה בקול חרשי ומלא עצב, כאילו לעצמה. "הוא היה כל כך יפה...וממין אנושי. הוא כמובן לא ראה אותי כי הייתי במחוז הערפילים שלי. עקבתי אחריו כששהה בקרחת היער הזו שהיא ביתי, שמעתי את צלילי החליל העדינים שלו מבקעים את מעטפת הדממה ואת הצלילים שיוצאים מפיו במנגינה שלא נגמרת. לפעמים היה נדמה לי שהוא רואה אותי, כי כששר בהה לכיוון גזע העץ הגבוה והחלק, שעליו עמדתי תמיד. כאילו הייתה בנינו הבנה מעבר למילים. אפילו שלרגשות שלו היה ריח כל כך חזק וחריף, אף פעם לא יצאו הניבים שלי ואף פעם לא חשבתי על לקחת אותם מימנו" חשבתי שהיא עומדת לבכות, אבל היא לא עשתה זאת. סמנ'תה נטלה עלה שנפל על הקרקע ורמסה אותו כשהיא ממשיכה "אבל לצערי, לא הייתי היחידה שמה את עיניה עליו" כאן קולה נמלא כעס "הייתה נערה שאהבה לטייל כאן ולשבת. אֶן קראו לה. ויום אחד הם נפגשו...ואותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי שהם יהיו ביחד. ולא טעיתי" היא בועטת אבן חלקה, כמעט מושלמת הרחק והיא נוחתת בתוך שיח עבות. "אז פשוט יום אחד לא יכולתי לשאת את זה יותר...והרגתי אותה" לשונה חרכה את ניביה בשנית. "זאת הייתה סעודה מדהימה, אני חייבת להגיד, אבל במהלכה ידעתי שהוא ירגיש אובדן וכאב כל כך גדול, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, שיהיה לו רע. בגללי. אז הרגתי גם אותו" היא נשאה את מבטה אל השמים, שהחלו להיצבע בגוונים מרהיבים של סגול וכתום. "ועכשיו הוא איתה. הם מאושרים. הם ביחד" כאן קולה נשבר, אך למרות הכל לא זלגו דמעות מעניה.
הנחתי את ידי על כתפה, מרגישה את גודל האובדן ואת החור שבלב שלה. בני הגזע של סמנ'תה לא יכלו להרגיש כמעט, בטח שלא לבכות. אם כך, מדוע נצצו ענייה ונרטבו לחייה?
וכשהירח האיר מעל התרוממה סמנ'תה ממקומה וניצבה מולי. "בואי לאנס. מתחילים באימון"
חפירות-
עוד כמה פרקים שנועדו למתוח את פירקי הזמן..עד פרק עשרים על בטוח יתחיל הקרב. אימון הסטרייפס בפרק הבא! לא כדאי לפספס...
מצפה לשמוע את דעתכם.